היו אלה שנות העשרים לחיי, ובמהלכן עבדתי בקארטינג כשש שנים. היו אלה שנות העשרים לחיי, שבהן הבנתי מהו כוח אמיתי. וזה מצחיק, כי רק מספר שנים קודם, סחבק רץ לצד טנקים בתרגילים צבאיים, או ניסה לצוד מחבלים מעבר לגבול, תקופה בה חשבתי שזהו דווקא הכוח האמיתי. אז לא. כוח אמיתי הוא גם לא רוחני ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי שההקרחה בפדחת היא לא במקרה וזה האלוהים שדואג לי לחניה לכיפה.
השנה היא שנת 2004 אם זכרוני אינו מטעה אותי. כשנה ותק בעבודה וסחבק כבר מחזיק בשיא המסלול. השם מוטבע דיו על גבי נייר בלוח התהילה המקומי לצד מספר השניות, העשיריות והמאיות. תפקידי במסלול היה פשוט ־ העלאת מקצים, לדאוג שהכל נעשה כשורה, ובאם יש איזה גורם סורר אז יש לי כל האמצעים לדאוג שיפסיק. נחמד. מזכיר את הצבא קצת, רק בלי מנות קרב. ואני הייתי כשרוני, אמנם לרוב צבע עורי ומבנה פני דאגו שהסביבה תישמע לקולי, אבל לעיתים לא היה מנוס והייתי נאלץ לזנק לתוך קארט ולרדוף אחר המפגע. ההגעה אליו נעשתה בקלילות, בכל זאת, אני הייתי יודע איך לעקוף את הגבלת המהירות של הכלי ולא היה מהיר ממני בעיקולי המסלול. נגיעה באחורי הקארט וה"גיבור הרע" היה מסתבסב אל הצמיגים. החיוך היה יורד לו מהפנים כשהייתי מוביל אותו החוצה, אל מעבר לשטחי המקום. כזה הייתי, גיבור על.
ואז סיפרו לי שחוזרים לעבוד עם 'אתגרים'. מה זה אתגרים? מי הם? את זה לא ידעתי, וגם לא טרחתי לבדוק. אני אעבוד עם מי שצריך, ואם לא יתנהגו יפה, אוציא אותם החוצה. אני לא דואג. הערב הגיע ועמו החבר'ה מאתגרים. זה הזמן לספר לכם כעת את מה שלא ידעתי אז ־ 'אתגרים' זו עמותה של בעלי מוגבלויות שגורמים לכולנו להרגיש כמו ילדות קטנות. זו כמובן לא השפה שלהם, הם עדינים יותר ורק אומרים שהם - "עמותה שמטרתה לקדם אנשים עם מוגבלויות לעבר מיצוי יכולות ושילוב חברתי באמצעות ספורט ופעילות אתגרית בטבע".
אז בואו ואסביר לכם מה זה "מטרתה לקדם אנשים עם מוגבלויות": פגועי תאונות כאלה ואחרים, חלקם עם עמוד שדרה דפוק, חלקם משותקים מהאגן ומטה, חלקם קטועי רגליים מהאגן. פסיכי לגמרי. והם עושים את הבלתי יאומן, הם מתיישבים בקארט שנמצא בגובה אפס, ונותנים בגז במסלול ברמה שאם אשים לידם נהג טוב "בריא" הם יפרקו לו את הצורה. אין שום מילה מנומסת להבדלי היכולת בינם ובין אחד מן השורה. מטורפים. מדהימים. קראו להם איך שתרצו.
אז אני, גיבור העל, ההוא שהיה בלבנון, ההוא שראה הכל, פתאום קופא במקום; הרבה כיסאות גלגלים נכנסו למקום. ואני, מה לי ולזה? אני בכושר טוב, הייתי האצן הכי טוב בכיתה, בכל כיתה, ומלבד 'אבי אילן' אחד, גם בצבא. איך מתמודדים עם זה? וחשוב יותר, איך אני לא גורם להם להיפגע ממני, מתגובותיי חלילה?
אני עוזר לאחד בשם רפי עם עמוד שדרה קלוקל, לשבת בקארט. ואני האתלט, מפנים שזה לא קל. זה משקל של אדם בוגר שאני צריך להוריד מטה, לגובה אפס, מבלי שחלילה יתעקם, כי לו זה יקרה, הוא יפונה מהמקום באמבולנס. והוא מגמגם לי משהו, ואני מבין שהוא אומר תודה. וזהו, מבחינתי זה היה מעבר למילה נפוצה בת ארבע אותיות ־ זה הפך לייעוד. חגרתי אותו, ניגבתי את הדמעה שבדיוק ירדה כתוצאה מלחלוחית שבדיוק נכנסה לי לעין וחבשתי לו את הקסדה. רפי צעק משהו לחבר אחר שהיה חגור, שהספיק לצעוק לו חזרה משהו שנע בין פרגון לעקיצה. הצועק היה בחור בשם גידי, בחור קטוע רגליים מהאגן. תבינו, אין לו רגליים בכלל, אין אפילו התחלה של רגליים. מה שמצמיד אותו לקארט אלו חגורות אנכיות בפלג הגוף העליון. פסיכי לגמרי.
אני נעמד רגע ומתמתח. מנסה להבין מה אני רואה. ואז מרגיש יד על הכתף ולחישה כזו, רגועה ומלטפת ־ "הכל בסדר, אל תתרגש והכי חשוב אל תרחם". טוב, אני לא בטוח שאלו היו המילים, אבל זה בערך היה נוסח המשפט. זה היה מאחד מהם ששכחתי את שמו, הוא מדדה בקושי עם מקל הליכה. ובדרך כלל קורע את המסלול כשהוא מתיישב על הקארט. אני מחייך, מפנים מהר ומנסה להסתגל למצב ההזוי הזה. מדי פעם, כשבהיתי בהם, הם היו קורצים לי. הם אלו שדאגו שגיבור העל יסתגל.
שנים ערכנו להם מירוצים. שנים בהן הפכנו לחברים. היינו צוחקים האחד על השני. אותו רפי עם גמגום, שלחתי אותו להגיד לבוסים שלי שאני צריך העלאה. עד שהם הבינו מה אמר הם יצאו למסלול בכדי לומר מה דעתם על אימא שלי, תוך כדי שאני ורפי מתגלגלים על הרצפה מצחוק. זאת אומרת, רק אני, לרפי יש עמוד שדרה פגום. פעם אחת אותו גידי החליק הצידה ואיכשהו הוא עף מהקארט. דמיינו אדם קטוע מהאגן שעף מכלי ונוחת באמצע המסלול. מחזה הזוי לכל הדעות. תאמינו לי שאגיד לכם שהחבר'ה שדלקו מאחוריו לא דרסו אותו כי הוא רץ על ידיו(!) הצידה, לאזור בטוח? זה היה מסוכן. וצחקנו על זה רבות מאוחר יותר.
הם גיבורים. הם גיבורי העל האמיתיים. חבורה של משוגעים שהחליטו ששום דבר לא עומד בפניהם. חבורה של משוגעים ששינו את חייהם של לא מעט אנשים, לא רק של קרוביהם, אלא של כל מי שצפה בהם. את רפי פגשתי לפני שנים בודדות ברכבת. החלפנו חוויות ואז סיפר לי ששמעון, אחד החברים בעמותה, איבד את חייו בתאונה. שמעון הזה, היה חולה אדרנלין. בזמנו הגיע עם גולף GTI חדשה, חמושה בצ'יפ להעלאת הספק ובצמיגים סופר דביקים. והוא לא מש ממני עד שעשה לי סיבוב. לא אשכח איך תקף את העיקול ההוא אי שם ליד רכבת בית יהושע, לא אשכח איך שיגע אותי שנצפה ביחד במירוץ פורמולה 1, ואיכשהו זה תמיד התמסמס. עכשיו כבר בטוח שלא נצפה יחד.
הטור הזה מוקדש לכל הגיבורים האלה, שנותנים לכולנו כוח. הטור הזה מוקדש לשמעון. נוח על משכבך, גיבור על.
[email protected] 
